יש לי שק בסטודיו. הוא עומד ליד הקיר, ובתוכו שברי מתכת שרובם לא נראים כמו שום דבר. קצה מעוקם, לוח שחור מחריכה, חתיכה שאני לא יודע לקרוא לה בשם. כל כמה ימים אני מוציא משם שבר, מניח אותו על השולחן, ומסתכל. לפעמים חצי שעה. זה החלק של העבודה שאף אחד לא רואה, ובשבילי הוא החלק העיקרי.
על זה אני רוצה לכתוב כאן. אבל קודם, בקצרה, איך הגעתי לשולחן הזה.
מירושלים לשולחן העבודה
נולדתי בירושלים, אחד משבעה עשר ילדים במשפחה חסידית. בבית כזה לומדים מוקדם שלכל דבר יש פנימיות, שגם חפץ פשוט נושא משהו שצריך לגלות. לא קראו לזה אמנות. קראו לזה לחיות.
אהבתי ליצור מגיל קטן. בניתי מודלים ומיניאטורות, ותיקנתי דברים שנשברו בבית. אבל החיים לקחו אותי להייטק. שבע שנים של בדיקות תוכנה, חלק מהן במשרדי ממשלה. עבודה טובה, מסודרת. לא הייתה בה אבק ולא היה בה ברזל.
אחרי השבעה באוקטובר גויסתי למילואים ביחידה טכנולוגית בחיל האוויר. השירות נמשך יותר משבע מאות ימים. שם, בין משמרת למשמרת, ראיתי בפעם הראשונה שברי טילים ושרידי יירוט של כיפת ברזל מקרוב, לא במסך. החזקתי אחד ביד. הרגשתי שהוא מדבר אלי, ובמקום לשים אותו בצד, נשארתי איתו. ככה התחיל הדיאלוג שלנו.
דיאלוג
מאז עברו שנתיים, חנוכייה אחת בגובה כמעט שני מטר, ניו יורק, סטודיו בדרום תל אביב. אבל הרגע ההוא עם השבר ביד הוא הבסיס לכל מה שאני עושה, ולכן אני רוצה לנסח אותו במשפט אחד:
יצירה היא דיאלוג של היוצר עם החומר. היצירה שנוצרת היא התוצאה של הדיאלוג. ודיאלוג מוצלח יניב יצירה שתיגע בעומק הנפש של מי שמסתכל בה.
זה נשמע פשוט, אבל רוב הזמן אנחנו לא עובדים ככה. אנחנו מגיעים עם תוכנית, והחומר צריך להסתדר. אצלי זה לא עובד. לשבר שעל השולחן יש כבר צורה, כבר כיוון, כבר סיפור. הוא עבר דרך האוויר במהירות שאני לא יכול לדמיין, התפוצץ, נפל, נאסף. אם אני מתעלם מכל זה ומכריח אותו להיות מה שתכננתי, אני מקבל חפץ. יפה אולי, אבל חפץ. אם אני מקשיב לו קודם, אני מקבל משהו אחר.
להקשיב לחומר זה דבר מאוד מעשי. זה לשאול איפה הוא רוצה להתכופף ואיפה הוא ישבר. איזה צד שלו צריך להישאר כמו שהוא, עם כל הפגיעה, ואיזה צד מבקש ליטוש. אני לא מלטש את הפגיעה עד שהיא נעלמת. אני משאיר אותה גלויה, כי היא חצי מהשיחה. בלי החצי הזה המזוזה היא עוד מזוזה.
ויש כאן משהו שלמדתי בבית, הרבה לפני שידעתי שזה קשור לאמנות: גם בחומר הכי נמוך, אפילו בחומר שנועד להרוג, מסתתרת נקודה שמחכה שמישהו יוציא אותה. הנקודה לא בורחת לשום מקום. היא מחכה. העבודה היא לא להמציא אותה, אלא למצוא אותה ולתת לה מקום.
למה זה נוגע באנשים
בכיכר החטופים ראיתי אנשים עומדים מול החנוכייה הרבה זמן. חלקם קשרו סרט. חלקם רק עמדו. הם לא הסתכלו בשלט ההסבר, ובכל זאת הם הבינו. אני לא חושב שהם הבינו את ה"קונספט". אני חושב שהם הרגישו שמשהו שבור נשאר שבור ובכל זאת עומד זקוף ומאיר. דבר שלם לא היה עושה להם את זה.
זה בדיוק מה שאני מתכוון כשאני אומר דיאלוג מוצלח. כשהשיחה בין היד לבין הברזל כנה, היצירה שיוצאת ממנה לא צריכה הסבר. היא מדברת עם מי שעומד מולה באותה שפה שבה היא דיברה איתי.
מה יהיה כאן
פעם בשבוע, ביום חמישי, אכתוב כאן מאמר. לפעמים על יצירה אחת ועל הדרך שהיא עשתה. לפעמים על החומר עצמו ועל מה שהוא מלמד. לפעמים על מזוזה, על אור של חנוכה, על אמנים אחרים שעבדו עם שברים לפניי. ולפעמים פשוט על מה שקרה השבוע בסטודיו.
לא אכתוב קטלוג. היצירות נמצאות בחנות ובגלריה, ומי שרוצה ימצא אותן. כאן אני רוצה לפתוח את הדלת לחדר שבו השיחה מתקיימת, ולהזמין אתכם לשבת בו רגע. ואם בסוף תבחרו לקחת יצירה הביתה, תדעו בדיוק איזה דיאלוג אתם לוקחים איתכם.
השק עדיין עומד ליד הקיר. במאמר הבא אספר מה מצאתי בו.